אחרון על הפרקט

עומרי כספי כתבה מ2011:

בסוף חודש יולי נסעתי לצפות באחד מאימוני נבחרת ישראל בהדר יוסף. זה היה אימון ממוצע, ככל האימונים: מעט כושר, חידוד מספר תנועות בהתקפה, עבודה על יציאה נכונה למתפרצות, משחק אימון פנימי קצר – כשעה וחצי בסך הכל. שניות לאחר שהורה המאמן אריק שיבק על סיומו שעטו מרבית השחקנים למקלחת. על הפרקט נותרו שישה: גיא פניני ויותם הלפרין שיחקו "חיובים" על סל אחד; יוגב אוחיון, גל מקל, ניר כהן ועמרי כספי על השני.

בחנתי את כספי. הוא שיחק אחד על אחד עם אוחיון במשך דקות ארוכות, ולאחר מנוחה קצרה החל לזרוק שלשות. הוא זרק מאות כדורים, שייף את תנועת השחרור המהירה שלו, ורטן על כל החטאה כאילו מדליית הזהב ביורובאסקט עומדת על כף המאזניים. בשלב מסוים עצר לרגע והסתכל סביב. כמו תמיד, הוא נותר אחרון על הפרקט.

השחקן הישראלי לא אוהב לעבוד קשה, פסק כספי. "אין שחקן מושלם. אני לא מבין איך שחקנים לא נשארים אחרי האימון לתת את האקסטרה-עבודה על המשחק שלהם. איך אפשר להשתפר ככה?", תהה אז.

אם החפיפניקיות בולטת אפילו בנבחרת הבוגרת, בעילית של הכדורסל הישראלי – מה לנו כי נלין על קריסת הנבחרות הצעירות לדרגים הנמוכים?

כספי נשמע נבוך כשאני מעלה מחדש את הנושא. "שחקנים צריכים להבין שכדורסל זה המקצוע שלהם", הוא פותח במונולוג. "זה מה שאנחנו עושים. אם לא תישאר אחרי האימון ותנסה לעבוד על עצמך, אף אחד לא יעשה את זה בשבילך. תמיד, מהרגע שהתחלתי לשחק, עבדתי קשה. כשהגעתי לארה"ב למדתי משחקנים אחרים: אתה עובד כל כך קשה, וכאן תמיד יש מישהו שעובד יותר קשה ממני. אני לא יכול להבטיח שאהיה השחקן הכי מוכשר או הכי גבוה או הכי מהיר או הכי אתלט. אבל ידעתי שאם אעבוד הכי קשה ואוציא מעצמי את המקסימום, אוכל אולי להיות מהשחקנים הכי טובים בארץ, ואולי גם בעולם. היום, שחקן נוער שלא עובד מספיק קשה, הסיכוי שלו להתקדם ולהמשיך הלאה יהיה נמוך.

"אני עובד הרבה עם חבר'ה צעירים ומנסה ללמד אותם מה שאפשר. שמתי לב שהיום הילדים לא יוצאים יותר לשחק כדורסל ברחוב, בשכונה. איפה אני למדתי לשחק כדורסל? ביבנה. אני ואלישי כדיר היינו משחקים 5 על 5 עם ילדים שגדולים מאיתנו. לומדים, עושים הטעיות, זורקים לסל. היום לכל ילד בכיתה ב' יש 'מאמן אישי'. שלא תבין לא נכון, למאמנים אישיים יש הרבה דברים טובים, אבל אני חושב שכדורסל אמיתי לומדים ברחוב. נופלים על האבנים, מקבלים מכה, שורטים את הרגליים וקורעים את הנעליים. מה, למייקל ג'ורדן היה מאמן אישי כשהיה ילד? לקובי בראיינט היה מאמן צמוד? צריך ללמוד את המשחק מהזווית המקורית שלו. היום יש אקדמיה, שזה דבר מבורך, אבל ילדים צריכים כבר מגיל 8-9 לשבת ולראות משחקים, לראות שוב ושוב את מייקל וקובי, לקום בבוקר ולחקות אותם.

"בכלל, אני חושב שבליגות הנוער יש ערבוב של יותר מדי משחקים. ככה אי-אפשר לעבוד על היכולות האישיות של השחקן. כי גם באימונים, מה שעושים זה בעיקר להתכונן למשחק הבא, ושחקנים לא מצליחים לעבוד על המשחק שלהם ולהשתפר. עושים באימון עוד תרגיל בייסליין, ועוד טקטיקה, אבל בסוף הילדים האלה צריכים להשתפר כאינדיבידואלים ולעבוד על היסודות. הם צריכים לעבוד על קליעה, על כדרור, על מסירה. יש אצלנו דגש הרבה יותר מדי חזק על טקטיקה, במקום על הדברים שחשובים לטווח הרחוק, הדברים החשובים באמת.

"כל לילה, לפני שאני הולך לישון, אני חושב: עבדתי מספיק קשה? יש מישהו שעבד יותר קשה ממני? יש מצב שהיה מישהו שנשאר לעבוד אחריי? נראה לך שיש סרט שאני לא נשאר אחרי כל אימון לעבוד על המשחק שלי? אין כזה דבר שאני לא יוצא אחרון מכל אימון, שאני לא עובד הכי קשה. אני עושה חשבון נפש עם עצמי. אם כל שחקן יעשה עם עצמו חשבון נפש, הכדורסל שלנו יראה יותר טוב".